אני אתחיל מהסוף להתחלה - באפילוג שמופיע בסוף האלבום- מופיעות השורות הבאות "לא מַבְרִיאָה מֵאַלְכּוֹהוֹל / וְלֹא נִגְמֶלֶת מִסַּמִּים / הִצִּיעוּ לִי תׇּ'אַח הַגָּדוֹל סֶלֶבְּז / בִּשְׁבִיל חֲצִי מִילְיוֹן שְׁקָלִים / "כֻּלָּם יַכִּירוּ אוֹתָךְ שׁוּב /אֲפִלּוּ הַדּוֹר שֶׁל הַיְּלָדִים" / סֵרַבְתִּי בְּנִימוּס וְהִמְשַׁכְתִּי בַּדְּרָכִים. כבר ממשפטי הפתיחה, אני מבין את ההתלבטות הגדולה בסימן השאלה- איך להישאר רלוונטי? האם לצאת לעיני התקשורת ולספר ישר ומלפנים.. ולעשות את זה בשביל החשיפה.. בגלל הסיפור האישי.. או להמשיך בדרך האישית שבחרת לעצמך ולא להתפשר על שום דבר- אלא כל הזמן להיות ברצון גדול לעשות את זה.
נדמה לי שהשאלות האלו, קיננו להן אי שם בלבה של סי היימן, אבל האמת שהיא יודעת מה היא רוצה, ובמובן מסוים, הוצאת האלבום העשירי הוא הניצחון האמתי שלה כיוצרת חשופה שלא חוששת מלהיות כנה ורגישה, אבל גם לומר את מה שיושב לה על הלב. באלבום העשירי, מופיעים לא פחות מ13 שירים חדשים, שאת רובם היא כתבה, הלחינה וגם ניגנה בפסנתר. ההפקה המוסיקלית של ג'נגו ואלעד שודלר, שותפה לדרכים, מעצימה את התחושות במקומות הנכונים. אם להגדיר את האלבום העשירי, אז הוא רק קו ההתחלה.
יכולתי לזהות את הרגעים הנדירים שסי בוחרת לשתף בו- המילים הבולטות שעלו לי מתוך האזנה ראשונה- הן "רצה קדימה", "זו שוב אני", "צריך להגיד אהבה", "לרגעים", "בדרך שלי", "הזזתי ערפל", "שוב בתוך החללית", הרבה סימני שאלה- תחכה לי? האם שוב תקרא לי? מה זה מזכיר? כל רגע כזה הוא הצצה פנימה וכך גם הפתיחות של השירים- הם מתחילים בסימן מוסכם- ישר על ההתחלה- בלי לחכות, בלי להתמהמה- כמו סיפור ארוך שיש לו כמה נקודות כניסה ויציאה (זה גם מסביר את הזמן של השירים- 2 עד 3 דקות).
הרצון ברגע האנושי הזה- של להראות אהבה, לספר, להיות גלוי, לא לפחד מהצעד, להשלים, לזכור את השנים שחלפו- תמונות רצות בסרט נע מכל מיני רגעים של התמודדות או השלמה או התחבטות בלתי פוסקת- ובכל זאת, באלבום יש כמה רגעים יוצאי דופן. ההשלמה מתחילה מהתחלה, אבל הופכת בהמשך לחשיפת רובד על רובד- עוד קליפה ועוד קליפה נושרת.. וכשמגיעים לשיר 10, "העיניים של עינב", סי כבר נמצאת בתפקיד המשקיף מהצד.. היא מסתכלת החוצה דרך החלון.. וכך גם בשני הקטעים הקצרים שמסיימים את האלבום-
"עד שתקום"- סאונד אייטיז, מזכיר את תחילת דרכה במובן מסוים- מילים שחוזרות על עצמן כמו מין מנטרה כזאת- של רדת הליל. רמז דק למסירותה כאמא אוהבת וחזקה. השיר מסתיים בפייד אאוט ארוך- ואחריו סי נשארת לבדה- אמיצה, שלא מוותרת על מי שהיא באמת. ושלמרות כל ההצעות הנדיבות, היא נשארת נאמנה לעצמה. לא רק שזה מרשים, אלא זה מעניק השראה.
ללא ספק, האלבום העשירי הוא האלבום המגובש ביותר של סי היימן שנולד מתוך שוויון נפש, כנות, חוסר התפשרות ורצון להוביל את הדרך. ולדעתי, כמסתכל מהצד, היא גם הצליחה.
משתתפים:
מילים ולחן לכל השירים באלבום: סי היימן
למעט: "למטה למעלה", "העיניים של עינב" - אלעד שודלר, "צריך להגיד אהבה" - סי היימן ודפנה דה-הרטוך
עיבוד והפקה מוסיקלית בשירים: "רצה קדימה", "צריך להגיד אהבה", "סליחה עולם", "אם נתעורר", "אם תלכי עכשיו", "יומולדתך היום","שביל הקקאו" ו"עד שתקום" - עמיר רוסיאנו
עיבוד והפקה מוסיקלית בשירים: "ככה פשוט", "העיניים של עינב", "מותק (ניפגש שוב כששוב ניפגש)" - אלעד שודלר
עיבוד והפקה מוסיקלית בשיר "למטה למעלה" - אלעד שודלר ועמיר רוסיאנו
הוקלט באהבה באולפנים: "נגב 4", i scream studio"", אולפני "ביאליק"
הוקלט ע"י: עמיר רוסיאנו, קובי ויטמן, יוסי פרץ, ליה גדמיש
מיקס ומאסטרינג: רונן הילל
ניגנו באהבה וכישרון אינסופיים את האלבום: סי היימן, אלעד שודלר, ג'נגו, אלון הילל, אסף רייז, משה לוי, זוהר גינזבורג (זוזו), עידית מינצר, שם טוב לוי, אבנר קלמר. תודה מהלב ל"גינזבורג" כלי נגינה (אקורדיאון)
הדרכת פסנתר לסי: יעל קידר
הפקה אמנותית בית "היימן הפקות": סי היימן, נמי כרמי, סיני מיתקי
ניהול הפקה ותוכן: נמי כרמי, עיצוב גרפי: זיו רגב סטודיו
הערות