מגיל קטן, הבנתי שאני שונה - ולא בדיוק כמו כל האנשים. נולדתי עם אוטיזם, ברמת תפקוד גבוהה ואני חי אתו. לא משהו שאני צריך לשנות אותו. היה לי קושי בהבנת סיטואציות חברתיות וקודים של שפה. זה בעיקר התבטא בחוסר הבנה לגבי שפת הגוף, הבנת הנקרא והנשמע, ומתי אתה רצוי ומתי אתה לא רצוי בחברה. אולי בגלל זה, מצאתי את עצמי מתקשה ביצירת קשרים חברתיים והתמודדתי עם תחושה מורכבת של בדידות ועצב. 

המוזיקה במקרה הזה, ממש הייתה הרבה יותר מחבל הצלה בשבילי- היא הייתה סוג של מקום שבו יכולתי להיות מי שאני. גם הרגשתי יותר רגשות דרך השירים, וגם הצלחתי למצוא לעצמי שפה אישית להתבטא בה. כך למעשה התפתח כישרון הכתיבה, ההלחנה וגם לרצות לשיר ולהופיע. לקראת סוף תקופת התיכון, התחלתי להבין שאני איש של מילים, וזאת ממש לא קלישאה.

נקודת האור בסיפור שלי- טמונה בזה שתמיד הייתי מונע מכוח רצון. עם עזרה חשובה מחונכים שליוו אותי לאורך הדרך, הצלחתי כבר כשלמדתי בתיכון, ללמוד הרבה על הסביבה שלי ולנסות לצאת מהמעגל של עצמי, ובאיזשהו מקום כן להיפתח. הדבר המדהים ביותר הוא שעם הרבה אמונה הצלחתי למצוא לעצמי אנשים שאני מתחבר אליהם ואולי גם להתאים את עצמי לקודים החברתיים. וזאת ממש הצלחה- שקרתה הרבה בזכות המוזיקה, אבל גם בזכות היכולת לעשות צעד אחד בלי לדעת לאן אתה מכוון. במובן מסוים, פשוט להסכים לטעות, להיות כן, לקבל ביקורת בונה ולנסות להבין מהם הכלים שיוכלו לעזור לך כשאתה ניגש למקומות עם אנשים.

הרצון לפתוח את הסיפור האישי, התגלגל אל הרדיו ומשם גם אל השירים. זה היה התהליך הטבעי והנכון שעזר לי לפתוח מעגל חדש. גם לספר את הסיפור שמעולם לא סיפרתי וגם להשלים עם הדרך שעברתי. היום אני מספר את הסיפור שלי במופע הרצאה שמשלב גם מוזיקה מקורית שלי.