אז לאור התגובות המרגשות שקיבלתי על הטור של אביתר, אני חוזר קצת לפינת הכתיבה שלי על אלבומים עבריים מנקודת מבט קצת אחרת. והפעם, אני אחזור לאהבה הראשונה, למוסיקה של דני סנדרסון, ולאלבום שמביא אותו הכי בגודל טבעי. אלבום הבכורה שלו שיצא בשנת 1982.
זה אלבום שמתוכו השירים "פיקששתי", "גלשן" ו"סיבה לחיות", בלטו הכי הרבה. יחד עם זאת, מסתתרים בו שירים לא פחות נהדרים. וכן, זאת לא הפעם הראשונה שאני מתייחס לאלבומים של סנדרסון (ראו בטורים הקודמים: חף מפשע, הלא נודע, תולדות המים). כל אלבום הוא צלילה לעולם דמיוני אחר. גודל טבעי, למעשה מתחיל את קריירת הסולו של סנדרסון, כמו שהוא מספר- שירים קצרים באורך של שתיים עד שלוש דקות, כתובים בקפדנות עם פואנטה שמסתתרת מאחוריהם. ואני אתייחס לכמה רצועות בולטות.
"פיקששתי" הוא השיר הפותח, והוא זה שמגלם בתוכו את הסיפור של הגבר המאוכזב שכל פעם מנסה ולא מצליח. "זה הזמן להשתנות, ולתפוס קצת אומץ, יש לי את כל ההתחלות, אך אין לי ת'סיומת. אגב, כאילו נדמה שכל הניסיונות מציינים תמונה של שבוע שלם. במילים אחרות, כמו שהרופא אומר לדובר (והוא במקרה הזה, אמור להיות הדמות הסמכותית)- "אל תעשה מזה עניין".
"גלשן"- שיר הגלישה האולטימטיבי (אגב סנדרסון כתב אותו בבית מלון והסתכל על הגולשים מרחוק, למים הוא לא ממש נכנס). אפשר לחוש את זרימת המים דרך המוסיקה שמתכתבת עם שנות השישים והחמישים. הגלשן כמו במקרה של התקליט של חוליו איגלסיאס מהשיר הקודם, הוא האמצעי שאתו הדובר מנסה להראות את ה"יוקרה" שיש לו. רואים? הנה אני גולש על הגלים. כלומר, אני שולט במצב. אווירת השיר מתהפכת ברגע בסי פארט, סנדרסון קופץ סולם אחד למעלה ומזכיר שכל החוויה שייכת לזמן מסוים. אה, ובקרוב שוב ללימודים, כן?
"סיבה לחיות"- ההצהרה החד משמעית "אני אדם פשוט" שמתכתבת עם "שקט שקט" של להקת דודה- "אם אני מחפש שלווה להינתק קצת מהסביבה, לא לרוץ עם השעון לכל מקום, לכל עימות". אז גם פה, סנדרסון מציין שהוא מעדיף להיות מחוץ לתחרות. ההמשך של השיר- הוא כבר הפלגה בדמיון של הדובר לגבי החיים של אהבתו הנסתרת. תשימו לב לסולו הקלרינט הקליל של מורטון קם. אגב, מורטון השתתף בתקליטים הקלאסיים של אריק איינשטיין- ותמיד הביא את הצד היותר רומנטי בנגינה (למשל בשיר "זו אותה האהבה").
שירים דומים נוספים משתייכים לז'אנר הרומנטי באלבום-ומציגים את הזווית הבודדה, החלומית, שמתרגשת מלפנטז שהדברים יכולים לקרות, אך המציאות תמיד מחזירה את הדמיונות למקום קצת ריאלי ומרוחק.
היוצאי דופן בקטגוריה הזאת היא "הקול של המצפון שלך" ו"היפנוזה"- שמוסיקלית, הולכים קצת יותר רחוק עם הרוק'נרול החייתי. בשיר הראשון, שומעים השפעות של להקת קווין, בהצטרפות המקהלה של רפי פסחזון, במעברים המסובכים, ואפילו בעיוות הקולי של סנדרסון- כאילו קול אחר פתאום יוצא ממנו והוא יותר "ילדי", "שטותי" קצת במובן מסוים, וכן השיר הזה הוא סוג של נקודת מפנה.
ב"היפנוזה"- זה ממש על גבול החיזיון. סנדרסון מנסה טקטיקה אחרת כדי להגיע אל הבחורה. המטרה היא לשנות לה את החיים, להשתלט על הדרך שבה היא חושבת ולגרום לה שתאהב אותו. מעניין לדעת שהיפנוזה, נולד באנגלית בתחילה, ונכתב במהלך סיבוב ההופעות של להקת כוורת באירופה. והסטייל של כוורת קצת מורגש יותר בשיר הזה.
בקטגוריה השנייה של האלבום- השירים מתרחקים מהרומנטיקה- וגולשים למחשבה צינית על גבול המקובעת שככה הדברים אמורים ללכת. כלומר, אמור להיות סדר בהגיון-על אף שאין ממש סדר. השירים: "לא רע", "שפכתי ת'צבע", "יורם צוקרמן: וידוי", "אולי ללה", "מזל דגים" וגם השיר שאמור לרגש בנקודה מסוימת באלבום, חוזר אל החיק הביתי הקבוע שכמעט לא רוצה להשתנות. הקצב מדוד ומדדה מהמיטה אל הסלון וחזרה. השירה של סנדרסון רכה, המעבר ההתחלתי חוזר גם בהתחלה, באמצע ובסיום ולא במקרה. והעולם כמנהגו נוהג. "אני לא מחפש סיבוב קטן בעיר, להפליג במכונית לאיזה שייט. אני לא מחפש בילוי בכל מחיר, אני נשאר בבית".
בתחושה שלי, שנוצרה לאחר מספר האזנות, האלבום נע במהירות מסיפור לסיפור, מאזור אחד לאזור אחר, בסוג של מערבולת קוסמית. הסיפורים שסנדרסון רוקם, מספרים על אנטי גיבורים שלא בדיוק סגורים על עצמם ועל חייהם. הפינג פונג הזה יוצר מרקם שמחבר את כולם לשאוף להיות בגודל הטבעי. או ככה לפחות הם היו רוצים ומאמינים שזה אפשרי. והאלבום? מסתיים בקריצה, בקטע של דקה וחצי- שיר בלוזי רוקי להרים קצת את האווירה. היי חבר'ה, בוא לא נעשה מזה עניין, בסוף הוא "הגיע ממטולה". אתם רואים? אם רוצים, אז כולם יכולים להשתנות. תלוי אם העסק מחזיק לכמה שעות-וכאן אני כבר גולש לאלבום אחר, "קונגו בלו" ולחוקי הטבע.
סנדרסון מגובה באלבום בנבחרת של ממש שמחזיקה אותו טרי ורענן לאורך האלבום- משה לוי בקלידים, אלון הלל בתופים, אלון נדל בבס וסנדרסון עצמו מנגן בגיטרות וקלידים. ובשירים מתארחים גם אברהם שהרבני בקנון, אלי חדד ובנג'ו קמחי במכת סנר, יעקב מירון ומורטון קם בכלי נשיפה, ויהודה עדר, אלון נדל, יוריק בן דוד, עמית "פלש" חיות ויואב שדמה, צועקים מאחור בשיר האחרון של האלבום, "הגיע ממטולה". שווה לתת קפיצה ולחזור אל שנת 1982 לכמה רגעים בלתי נשכחים.
מילים, לחנים, עיבודים והפקה מוסיקלית: דני סנדרסון
הערות