בימים האלה, שאתה כבר לא תמיד בטוח מהי האמת הנכונה בשבילנו, מהי הישראליות ומה מחבר אותנו אחד לשני, אני מוצא את התשובות במוסיקה הישראלית. זה הטור השני שאני הולך להקדיש ללהקת טיפקס, ויש לזה סיבה.
אם נרד קצת לשורש העניין- אז טיפקס היא ההמשך הישיר והמתבקש לכוורת, ויחד עם זאת מרובת השפעות. עד כדי כך, שלפעמים היופי שאי אפשר לדעת באיזה סגנון מוסיקלי השיר נמצא. רוק, פופ אוריינטלי, ים תיכוני, מוסיקה מרוקאית-צפון אפריקאית, להקות צבאיות, פולק, אלקטרוני- לפי גישתו של קובי אוז - מכניסים את הכול ביחד למעבד מזון, מערבבים ומרוויחים מכל העולמות גם יחד.
"החיים שלך בלאפה", הוא תקליטם השלישי, אחרי "שביל קליפות הגרעינים" ו"האחרון בעשירון התחתון". אגב, כבר מהשמות, רואים את החיבור שאי אפשר לפספס וניתן לקרוא אותו בין השורות- בהתחלה, אתה אוסף את הזיכרונות, ומשאיר קצוות פתוחים. אחר כך, עובר להיות תייר בעולם הגדול, אבל מבין בתוך כל ההמון שאתה נשאר נאמן לשכונה ולבית ילדותך. ואז, אתה טובע בתוך שגרת היום יום.
עוד דבר מעניין ששמתי לב אליו, הוא בסדר הכרונולוגי של השירים. שימו לב, שכל שיר באלבום של טיפקס, מתחיל על הוואן. מיד. בלי לעצור, להרהר, לחשוב. אין דבר כזה, "קח אותו לאט את הזמן. העולם עוד יחכה בחוץ" (אהוד מנור, ביצוע: גידי גוב). זה יותר כמו "ואין לי זמן, אני רוצה ללכת לים / זה קצת גדול עלי, חיים מסודרים מדי" (הנרי, ביצוע: שרית חדד). טריק גאוני, במיוחד באלבום שמנסה לתת קפסולה מזוקקת של המציאות הישראלית.
תחשבו על תחנת רדיו- שמנסה לייצר את התכנית עם המכנה המשותף הרחב. מצד אחד, חייבים להגיד משהו שיאהבו, ומצד שני, חייבים להגיד הכול. ובין לבין, "נצא למקבץ ג'ינגלים ונחזור". אותו דבר, באלבום של טיפקס, בלי הג'ינגלים.
החלק הראשון- מתחיל בנעימה המוסיקלית, שעולה ויורדת. רגע היא מתאזנת ורגע היא שוב בתנועה בלתי פוסקת. "אל תשכחי לזכור אותי", לחן יפהפה, מקצב ממכר, והשילוב בין ההבלחות של העוד, הגיטרה החשמלית, האקורדיון, הכינור, יוצר מין סוג של תחרות קטנה, שכל כלי חייב לבלוט כדי להשתתף בחגיגה.
"התחנה הישנה", שיר שמסמל תקופה זוהרת בחייה של התחנה המרכזית, שהייתה למעשה מקום מפגש חוצה גבולות. געגוע לישראל של פעם. זוכרים את הקליפ המיתולוגי שביים עמנואל הלפרין? המראות מכל עבר, המטעמים, הטעמים, האנשים. הכול מתקבץ לרגע של הפזמון "הייתי יורד בתחנה הישנה והיא הייתה לי מדינה אחרת". הגיטרה האקוסטית והמנדולינה של רמי יוסיפוב, האקורדיון של אורי מיילס.
"מה עשית?", הפוך מגעגוע. הדיבור של אוז קודר, אפל במקצת. המקצב ישר בפנים. הסולם מינורי, שורת המחץ בפזמון, הופכת לזעקה אמתית, נטולת ציניות. אפשר בקלות להיסחף אחרי המקצב המרקיד, אבל זוהי אשליה. תשימו לב שהשיר כל הזמן בשבירות, הוא אף פעם לא יציב, מתנדנד. חוזר במובן מסוים לאווירת הפתיחה, בטון לא מתנצל ודורש אמת וכנות.
"יש לי חברה" ו"הפעם שיר אהבה"- אני מדמיין שהשדרן פונה אל המאזינים, "אנחנו יוצאים למקבץ ג'ינגלים קצר ומיד נחזור". קובי אוז סיפר בתוכנית "האלבומים הגדולים" ששודרה בערוץ 24, שבשיר "יש לי חברה", חברי הלהקה החליטו ללכת על הקצה, וגרמו לסאונד להישמע רע בכוונה. במבט שני, דווקא לחפש את הלא מושלם, באלבום שלישי, זו הברקה של ממש. במיוחד כשמוסיפים את שלישיית אדלר, שמביאה אתה את המקצב הצבאי-ארץ ישראלי.
השיר השני מדבר בעד עצמו. "והפעם שיר אהבה", דואט יפהפה בין קובי אוז לזמרת רונית, עגול, עם סולו של אברהם פלדר בפלוגהורן בפתיחה ובסיום. יחד עם זאת, יש תחושה של אי וודאות שמסתתרת בטקסט. "מה זה מסתתר בתוך ליבך / חושב מתי הפעם תתקשרי / אולי כן, אולי לא, אולי שם, אולי פה". אחד השירים האהובים עליי של הלהקה.
והנה שוב חזרנו למה שהיה יכול להיות כאן. "ביום שיפלו הכוכבים", גיטרה חשמלית של רמי יוסיפוב, קובי אוז שר בגעגוע ובכאב. משרה אווירה שקטה. "כשיעלה היום שבו נשוב אל הפשוט / אל המקור הטוב של רגשות ושל תמימות". אני מוצא נחמה רגעית בטקסט, אבל הוא גם מסמל את הרצון לאחווה, לקירוב לבבות ולא רק בין בני זוג.
ובחטיבה השנייה של האלבום, הדובר כבר עובר לדבר ולחוש את הסביבה שלו באמת ומקרוב. זה המרקם החברתי בו הוא נמצא. כבר לא מה שהיה. תמונת המצב המשתקפת כרגע. וכך גם המוסיקה משתנה בהתאם לסיטואציה.
חוזרים לנקודת ההתחלה. הפעם הנעימה המוסיקלית שהייתה בהתחלה מקבלת מילים. "את תיקחי פיסה קטנה ממני, רק אז תלכי / וכך לאן שאת תפני, תשאי אותי / אל תשכחי לזכור אותי / כשתחזרי, שוב נשוב להיות ביחד". נשמע כמו המוטיב הדומה בשיר הקודם, אבל המקצב המהיר, הדחיפות שבה השיר מתקדם, גורמות למילים לקבל הדהוד חזק.
במובן מסוים, קובי אוז מזכיר לי את סנדרסון בסיפורי האכזבה שלו מנשים. "למה הלכת ממני", הזכיר לי קצת את "פקששתי". כאן, המילים של אוז מקבלות לחן ספרדי מתקתק, על ביט אלקטרוני מפתיע עם תוספת של כלי הקשה. אגב, באלבום שאחריו, היה שיר עם כותרת דומה, "למה הלכת ממנו", ובו גם הצד של הדוברת בסיפור נשמע. מעניין אם יש קשר בין השניים. שורה אחת ששמתי אליה לב ושעשעה אותי: "על השעון בבית אני השפרצתי עם מטף / והכלים המלוכלכים מגיעים לי עד האף".
"ילד", "מעלה אבק"- שירי מצב שלא משאירים מקום לספק. קובי אוז נוגע במרקם החברתי כנער בעיירת פיתוח. תמונת הילד המפחד, הבודד, שמחפש איזה שיר חדש כדי לקום לבוקר חדש, התחברה לי באופן טבעי עם תמונת עיירת הפיתוח.
הילד מדבר מתוך עולמו האישי, אבל באותה הקלות שבה הוא מדבר, כך אפשר גם לא להתייחס לאמירות שלו בין השורות ולחלומות שלו, ואפשר להקים יישוב חדש בכמה שפחות מאמץ, העיקר שיהיה.
פה אפשר לומר שהייתה אחידות בבניית עיירות הפיתוח. הבלוקים המסודרים, והחיים בפריפריה, כבר קבעו באיזשהו מקום, את הסטטוס והמעמד החברתי. בקיצור, אגיד לך איפה אתה נמצא ואתה תדע לאן אתה הולך באופן מסוים, ולאן להתקדם. נקודה מעניינת שאותה ניסו לפצח סדרות תעודה כמו "סאלח פה זה ארץ ישראל" ו"מעברות".
אולי זהו גם קו התפר בין הבחירה אם להיות אדיש או רגיש ואקטיבי למצב.
אחרי כל התהפוכות, אנחנו מגיעים
להתנחם בשיר שחצי מנחם וחצי לא מנחם. השיר הסוגר שהוא גם השם של האלבום, כבר נמצא אחרי כל הטירוף של השירים הקודמים. סוג של נקודת עצירה והורדת טון למטה. קובי אוז שר נמוך וכמעט לוחש את המילים. למרות הסאונד המרגיע של הקלידים, והצליל היפה של האקוסטית, עדיין יש בפנים דברים לא פתורים ואולי גם לא ייפתרו. אולי זה הזמן לחשבון נפש עמוק. לשבת, להירגע, לשקול את הדברים מחדש ובינתים לחזור שוב להאזנה נוספת עם הרבה חמלה לישראל האנושית והמרגשת.
הערות