היום אני רוצה לחזור לאלבום הבכורה של אחת מלהקות הפופ רוק הגדולות במוסיקה הישראלית. אני הכרתי את שירי האלבום הראשון בתוך נבחרת שהתאספה לה לאוסף "20 הלהיטים".. אבל כבר אז, אי אפשר היה לפספס את הליריקה, השנינות והחוש המוסיקלי הבלתי רגיל של דני סנדרסון. גזוז הייתה פרי יצירתם של דני סנדרסון ואברהם דשא פשנל, שגם לקח תחת חסותו את הפרויקט הראשון שלו, להקת כוורת שהניבה הצלחה גדולה.
בלהקת גזוז, דני סנדרסון היה הכותב, המלחין והמעבד הבלעדי. הוא יצר תמהיל פופי מוצלח כששילב בין קולו, לקול של חברו הוותיק, גידי גוב ולזמרת הטרייה שנבחרה ללהקה, מזי כהן. אליהם צירף הרכב רית'ם סקשן הכולל את שלמה חממי בתופים, מוטי דיכנה בגיטרה בס, דניאל פאר בקלידים ושלושה נגני כלי נשיפה: מאיר שפייזר, זיו בן וגדי רזניק. שני התקליטים של גזוז, יצאו באותה השנה, 1979 והפעם אני אתמקד באלבום הראשון דרך ארבעה מוטיבים חוזרים:
תקופת הנעורים ואהבה נכזבת: האלבום נפתח עם אחד השירים המקסימים ביותר בקריירה של סנדרסון, "תשע בכיכר". סאונד הפסנתר החמים של דניאל פאר, עם הקופצניות של כלי הנשיפה והפזמון שנפתח כמו פרח יפה. אולי מעיד על כך שיש פה התחלה של סיפור אהבה. מילת המפתח היא לכאורה - "יואל מסמן שכדאי להתקדם לעברן". כלומר: כל השיר הוא חושב על הצעד הראשון, אך לא באמת יודע אם באמת לבצע אותו. המצלמה משוטטת בין הדובר לחבריו, יואל, משה פלתיאל וערן, והם מסתכלים, מרכלים, מדברים, אבל מה הם באמת יודעים על הבנות?
מוטיב האהבה הנכזבת ממשיך בשיר השני, "היא לא תדע". מנגינה יפהפייה ונוגעת ללב, המילים נכנסות אל עולמו הפנימי של אדם שמרגיש קרבה למישהי והוא לא יכול להגיד לה את זה. "היא רק תמונה שתלויה על הקיר, עיניים חומות, גן עדן. לי כבר ברור שאותה לא אכיר וליבי שוקע כאבן". לקראת סוף השיר, אולי בהשפעת הדיסקו ולהקת הבי ג'יז, השיר מקבל תפנית קצבית, אבל המסר עדיין נעוץ בו עמוק. גם ב"גוביינא", התקשורת היא עדיין חד סטרית. הדובר הוא שרוצה את הבחורה, הוא שבא אליה בחיוג ישיר, הוא שאומר לה בקול נרגש, ו.. עדיין לא מרגיש אותה. מה היא באמת רוצה? מה היא מרגישה כלפיו? מעניין לדעת שהגרסה המקורית של השיר, הייתה בכלל באנגלית.
ילדות ולראות עולם אחר : סנדרסון שומר תמיד במוסיקה שלו על מוטיב "הילד הנצחי". בתקליט הראשון של גזוז, יש לא מעט שירים שמראים את תפיסת העולם הזאת. הרצון מגיע מלחקור את העולם ולהבין מה מסתתר מאחורי מצבים מסוימים. הדוגמות הבולטת ביותר הן "אמא ודני", "שיר עבודה" ו"חללית". ב"אמא ודני", הילד הסקרן נקלע להרפתקה של ממש שיש בה בהמשך ממד של סכנה מתקרבת. החבורה שעמה הוא נפגש, מגיעה למפגש עם מלך כחול על כיסא זהב. "איפה אנחנו", דני חקר, "קרוב לוודאי", המלך אמר, "ואם תבקשו לצאת חיים, ספרו לי דבר שאין יודעים". דני הוא שבוחר להסתכן בתשובה שלא ממש מרשימה את המלך, וגורם לו לצאת מכליו. בסוף השיר מתברר שכל ההרפתקה של דני נשארה בגדר דמיונו הפורה.
אותו הדבר קורה גם ב"חללית". הנערה שפוגשת יצור חמוד שמזמין אותה לחללית שלו, והיא נפעמת מהמראות שבדרך. "מעל הכוכבים, מעל העננים, היה עצום, הייתי המומה, הייתה זו הפתעה מחוץ לתחום". אגב המשפט ששעשע אותי בשיר היה : "אני קבעתי עם ההורים". שמתם לב שההורים נוכחים הרבה בתקליט של גזוז? אפילו בשיר עבודה, המבט עובר לחיי היומיום המתישים. במובן מסוים, זה קשור לשגרה הקשוחה ולעבודה של ההורים. "מגיע באיחור, והבוס עומד בפה פעור, ולעבודה, הוא צועק עלי. נעלם בין כל הניירות, מחפש עתיד במגירות ועבודה, אין לי רגע פנאי". ובכל בית בו החיים נראים קצת כמו סיוט מתמשך, סנדרסון נוטע שתילי תקווה. "יום חדש מתחיל" / "ואז ציפור קטנה מלחשת באוזני אל תיכנע" / "ולא לומר נואש, כי מחר תמיד מגיע יום חדש". דרך אגב, שיר עבודה, הוא השיר היחידי באלבום בו הגיטרה האקוסטית של סנדרסון מורגשת וקובעת את הטון של השיר.
מהם החיים האלה? מה נסגר אתם?: התפיסה הקיומית של סנדרסון לגבי משמעות החיים. סנדרסון מתייחס ב"תה עושה סחרחורת" לאישיותו כהיפוכונדר, אך יכול להיות שאולי הוא זה שחזה את תקופת הקורונה בשנת 2020. האומנם? "לא תהיה ברירה, אני אסגור את עצמי בחדר. לא אצא שנייה אחת, גם לא בליל הסדר. יום יום אבדוק את חום המצח ואם הכול ילך יפה, פשוט אחיה לנצח". סנדרסון משתף מהחוויה הפרטית שלו למה אוכל קצת מרתיע אותו. לכל מאכל, הוא נותן תירוץ משכנע אחר. עם התקדמות השיר, ישנה הרגשה שלמרות המנגינה המחויכת, העולם אט אט נסגר בפניו כשהוא מונע מעצמו ליהנות מתענוגות העולם. גם ב"ציפי פרימו", וב"לכבוד הקיץ", יש אירוניה שאי אפשר להתחמק ממנה. כמה שקט למעשה הוא דבר שיכול לתעתע באדם.
"ציפי פרימו", היא אישה שעוברת בין הרבה תחנות בחייה, והחיים שלה לא ממש מסתדרים כמו שהיא רוצה. ומצבו של הדובר ב"לכבוד הקיץ" יותר טוב? לא בהכרח. "והחלום שבא פתאום, נגנז ונעלם, הותיר אותי למנוחתי עם אלף איש בים". כל השלווה הולכת הביתה, כשהמוני האנשים מגיעים ומפרים את שלוותו של הדובר. בקטע הזה, אני נזכר בשיר-מערכון מיתולוגי של אייל גפן, "מדינת החבר'ס". "בא לך לתפוס שלווה רילקס. אתה יורד לים.. ספר.. פורס המגבת.. רילקס.. מטקות.. כדור שחור כזה בעין.. וחסר לך שתגיד לו משהו: למה מה קרה? למה קנית את החוף? מה אתה עצבני? אשתך לא נתנה לך? אני אומר לו: אשתך דווקא כן נתנה לי.
כל תמונות החיים האלו, כפי שציינתי קודם, מלוות במוסיקה מזמינה, קצבית, בקולות הרמוניים להפליא, במלודיות יפהפיות, בפופ-רוק שסוחף אותך מהצליל הראשון ועד שהתקליט נגמר.
צד א', הוא הצד הרציני-המיוסר מאהבה. הצד שני, מפליג אל מחוזות לא שגרתיים שמראים את הדרך היותר נוחה לתפוס את המציאות, באירוניה ובהומור עצמי. ועדיין נותרה חידה אחת ששמרתי בצד, מה הסיפור מאחורי "קפה בתחתית"?..
קודם כל השם, קפה- משהו שאמור להרים אותך בשעת משבר, אבל בתחתית של התחתית. הבתים נוטים לפופ-בלוז עגמומי והפזמון רקיד, אפילו נוטה למוסיקה ברזילאית. השורה שנגעה בי מתחילה בבית הראשון: "הרגשתי שחיי חולפים ללא הווה, אין שיפור במרגש". עד כדי כך שבבית האחרון, מופיע המשפט- "וכמו שאני נופל בסגנון חופשי, צנחתי על פז'ו. מה כן משתנה בכל פעם? המילה הראשונה בפזמון שבאה בשפת הרחוב - "ספיחס", "סלאמתק" והכי לא צפויה, "פספסת". האם זהו משל לזה שהחיים יכולים להיות מבאסים? שאפשר להרגיש תקוע? שמצד המשורר הכי נוח זה לתפוס ספסל בודד משקיף לים ולא לרצות להתמודד? סנדרסון לא פותר אף אחת מהשאלות האלו ומשאיר את המאזין עם סוף פתוח. בקיצור, תלמד שלא זאת הדרך להתמודד עם משברים.
ראו נקודת ציון דומה בשיר אחר של להקת כוורת, "יו יה": "כשנכנס סוף סוף לים, תוך שניות הוא נעלם. שניים קפצו אליו מיד. טובעים השניים מן האחד".
משתתפים
מילים, לחנים, עיבודים והפקה מוזיקלית : דני סנדרסון
עיבודים לכלי נשיפה : אילן מוכיח ודני סנדרסון
גזוז
שירה : גידי גוב
שירה : מזי כהן
שירה וגיטרות : דני סנדרסון
שירה וגיטרה בס : מוטי דיכנה
פסנתר : דניאל פאר
תופים : שלמה חממי
סקסופון אלט, טנור וקלרינט : מאיר שפייזר
סקסופון אלט ובריטון : זיו בן
סקסופון טנור וחליל : גדי רזניק
אורחים נוספים:
גוביינא - תופים : מאיר ישראל, בס : אוהד אינגר סקסופונים : זאב דיקווט, עיבוד לכלי נשיפה : אלונה טוראל ודני סנדרסון
תופים : ז'אן פול זימבריס (היא לא תדע, תשע בכיכר, אמא ודני, כחול ים תיכון)
טכנאי הקלטה : טומי פרידמן ואורית (דרדא) זלוטוב מיקס : טומי פרידמן
הערות