אתמול, יצא לי לעבור בביקור מזדמן בחנות תקליטים בתל אביב.. ועל הפטיפון, הסתובב התקליט של פורטיסחרוף במהדורה החדשה, ?1900. במובן מסוים, גדלתי על האלבום הזה בנסיעות ארוכות. הסאונד החזק והלא מתפשר שלו, נכנס לי עמוק לראש, אבל כבר בהשמעות הראשונות, הוא לא היה אלבום קל להאזנה והכיל לא מעט רגעים שבהם הרגשתי אי-נוחות קלה. אולי זו האווירה הקצת קודרת, או שאני פשוט אהבתי סאונד חם, בלי צרימות.
לאורך השנים, כשחזרתי אל האלבום, גיליתי בו שני צדדים שאפשר להסתכל עליו: צד אחד, ידידותי למאזין, והוא כולל הרבה להיטים שיצאו מהאלבום הזה. הם גם אלה שהופכים את האלבום לנגיש ומופלא. שירים כמו אמריקה, אין קץ לילדות, ממתק, ניצוצות, חלום כחול. ומצד שני, הפוך לגמרי ממנו, קוטביות שנייה של אופל, ראייה ביקורתית, דיכאון, זעם, פחד. הדבר בולט בשתי נקודות קיצון: הראשונה, שיר הנושא, מתאר עולם אכזר, "סדום ובבל בכל פינה". הלחן של השיר, כבר הולך למקום חשוך וקר. הנקודה השנייה, מגיעה מעט אחריו, במקצב מארש צבאי, בהגשה תיאטרלית שלוקחת את כל האלבום לקצה. תוסיפו לזה, את מכות הברזלים בסוף השיר.. שלא נותנות מנוח ואת זעקתו של פורטיס.
באופן אישי, בעיניי כל התקליט מדבר וצועק בדידות. ככה תמיד ראיתי אותו. איך האדם עצמו עומד לבד, מול העולם המתחלף, מול השיגעון, מול דברים שקשה לתפוס אותם. והוא עצמו כמעט מתקשה להספיק את כל מטלות היומיום שלו.. והוא רץ אחרי עושר, כבוד, כוח, עוצמה. זה מתכתב במידה רבה, עם פינק פלויד, שבאלבום המופת שלהם, נגעו בנקודות האלה, בצורה מופשטת, אבל חזקה. למרות כל שאמרתי, האלבום גאוני. המהדורה החדשה של הויניל, עושה אתו חסד ואפשר לגלות מחדש. הסאונד השתפר ובמהלך ההאזנה, שמתי לב לשכבות השונות של הכלים. את הבס, יכולתי לשמוע בבירור. התופים של ז'אן ז'ק גולדברג, פתאום נשמעים הרבה יותר בועטים.
פרט מעניין במיוחד לסיום: שלא בכל השירים, יש תופים. מזכיר לכם שבאלבום הקודם של פורטיסחרוף, "סיפורים מהקופסא", רוב הקצב נשען על תכנות תופים. בשירים בולטים באלבום, "אין קץ לילדות", "שמיים של שומקום", "הפוך", יש את אותה חזרה למקצב סטטי וקבוע שמעניק נפח למלודיה המשתנה. מעניין לגלות, שבגרסתו הראשונה של התקליט, הוא נגמר ב"אגם ענקית", ובגרסת הסידי, הוסיפו עוד שלושה שירים.
ומכל השירים, אחד האהובים עליי, הוא "חלום כחול", בגרסתו השקטה. ההרגשה היא שכל המסכות נופלות, פורטיס לא צועק, סחרוף עובר לפסנתר והשיר נשאר בצורתו הראשונה. זה חזק יותר מכל דבר, אולי אפילו יותר מגרסתו הראשונה. שימו לב, שבשיר הזה, משהו בסאונד הרוקי-ים תיכוני, קצת נעלם. והליינים האלו, מופיעים בלא מעט שירים, אבל ברגע הזה, החיבור נהיה אחד. ופורטיס פשוט נשאר באהבה ומנצח איתה. ?1900, זו הזמנה למסע עמוק, לא מתפשר שבסופו המאזין יכול להתמלא באהבה אינסופית למי שהוא, כי זה רק מנצח הכול.
משתתפים :
מילים: רמי פורטיס, לחנים: רמי פורטיס וברי סחרוף, הפקה מוסיקלית: ברי סחרוף, סאונד ומיקס: אורי (מומו) ברק.
תופים: ז'אן ז'ק גולדברג, בס וקולות רקע: גיל סמטנה, כלי הקשה וקלידים: יובל שפריר, שירה, גיטרות, קלידים וברזלים: רמי פורטיס, שירה, גיטרות, פסנתר, קלידים, בס וקולות: ברי סחרוף, קולות (שמיים של שומקום): מיקיאגי.
הערות