החברים של נטאשה- רדיו בלה בלה (1994)
לאחרונה, אני עמוס בעבודה סביב השעון-קצת יצאתי להפסקת התרעננות כדי להתחדש מחדש ולחזור ליצור ולעשות מוסיקה. אחרי הרבה זמן שלא כתבתי מילה אחת, אני חייב להוציא את זה החוצה ממני. ולכן, אני רוצה להקדיש את הטור היום לאלבום קונספט מהגדולים שיצאו בארץ.
עשר שנים, פחות או יותר, שלא ניגשתי להאזין לאלבום "רדיו בלה בלה" של החברים של נטאשה? למה? זו כנראה סיבה שצריך לגשת לאלבום כשאתה רוצה באמת להתנתק מכל מה שסביבך. ארבעת הטיפוסים השונים שמרכיבים את היצירה החל מהגיבור הראשי א. וקסמן (שמסתבר שקוראים לו אבינועם), פרדי הדיכאוני, הפי השמח (לכאורה), שץ העוקצני והמרדן וליזה, המאמינה באופטימיות קוסמית. בתקופת הקורונה, שבה שום דבר כבר לא היה וודאי, ניגשתי בכפפות של משי, לחצתי פליי והתחלתי להיכנס לתוך האלבום פנימה.
אפשר לומר שהסוגיות הקיומיות, עולם הצרכנות, העולם הרגשי- פועלות חזק בתוך המבנה של האלבום. ארבעת החלקים, הם גם מסמנים את המעברים החדים בין הסגנונות. ארקדי דוכין ומיכה שטרית, יחד עם חברי הלהקה-באמת הלכו על קונספט מגוון של מלא צבעים וטעמים. בעוד שאת החלק הראשון והחלק השלישי, ההפקה היא של חברי הלהקה, יוצאי הדופן הם "הפי" בהפקת יזהר אשדות , ו"ליזה" שהוא לכיוון קלאסי אופראי בהפקת שם טוב לוי וארקדי דוכין. התזמור והניצוח המהמם של שם טוב לוי.
כשמתייחסים לכל חלק בנפרד, מגלים את המכנה המשותף בין כל הטיפוסים. ארבעתם טובעים בדיכאון מסוים, שנובע מאכזבות החיים, מהשגרה השגרתית, מהעולם שמקיף אותם והם מחדירים לעצמם מסרים של חוסר רצון ומשמעות. איפה זה בולט? אם נלך חלק חלק- אתן כמה דוגמות בולטות שתפסו את תשומת ליבי. מאחר שהאלבום הוא תקליט כפול-של שני צדדים.
ב"פרדי"- בולטים בעיניי : המונולוג של מיכה שטרית ב"אופרת סבון"- קטע קצר שמגלם בתוכו איך עולם הפרסום משתקף בעיני הצופה. תיאור מדויק וחד של אדם שרואה אישה יפהפייה שקורסת בעיניו לתוך מנגנון עולם הצריכה, והתיאור של ההקאה- הוא הרגע שבו היופי הפשוט נעלם. אחריו מגיע "שברי את הטלוויזיה" שמשתלב בטבעיות.
ב"הפי"- קיימים הרבה יותר להיטים שהתפרסמו מהאלבום כמו "עכשיו אני", "קוק בצהריים", "חדשות", "מעליות", "אני לא רוקד כשעצוב" ו"נרקומנים"- דווקא השיר האחרון שציינתי, היה קשה בעיניי לעיכול. כל אחד מהשירים הוא עוד חוליה שמקשרת בין האני לאחר, בין האופטימי לפסימי, בין מה שקיים למה שצריך. ועדיין הרצועה האהובה עליי- היא ההיפוך: "אני לא רוקד כשעצוב"- ההצטרפות היפה של אלון אולארצ'יק בשירה, במילים המנוגדות ובאווירה שכמעט לא מסתדרת עם הרוח ששורה על הדובר.
ב"שץ"- זה החלק שלקח לי זמן להתחבר אליו ועדיין הוא קשה בעיניי לעיכול- כי הוא קצת הולך על הקצה. מזכיר סגנונית את המרדנות של להקת משינה ב"מפלצות התהילה".
ב"ליזה"- הקטע הכי בולט בעיניי הוא דווקא קטע המעבר לקראת הסוף- איך האלבום נגמר? קטע מקהלתי סוחף שאומר כך-"מי נגד מי, מה החוק אומר, אוהבת לא אוהבת, עד שהפרח יגמר, אם הכול קשור להכול, איך אפשר להיות לבד, הרגש או השכל, הכל בבת אחת"- ולפתע, ארקדי נשאר בלי התחפושות, קצת כמו במקרה של "שינויים בהרגלי הצריחה", עם הפסנתר ומסמן שהיום נגמר. בנקודה הזו, השדרן מודיע שבעוד כמה דקות, רדיו בלה בלה, כבר לא יהיה יותר, ונכנסת השגרה, השיר האחרון באלבום. "זה נורא? זה לא רע!"
ותוסיפו לזה את קטעי המעבר "מאזין על הקו"- ברור שלא. וקסמן, קשה עם עצמו אישית. שומעים אותו מיואש, מנוכר, צוחק עד שהוא כמעט מגיע לבכי ואילו הקול השני, מנסה להניע אותו לפעולה. "רדיו בלה בלה" בסופו של דבר, זה אלבום קונספט שאפתני, אך עשוי בצורה מדהימה ומעוררת התפעמות. האם אחרי שיא כזה באמת ידענו שזה מה שיפרק את הלהקה? האם יש בתקליט משהו נבואי על ההתפוררות שתבוא אחר כך? או שיש כאן סוג של מראה אנושית? אחרי כל המסע שעובר לאורך שני הצדדים של האלבום, המאזין מגלה שהוא יכול להעריך את מה שיש לו בחיים, כי זה תלוי על מה מסתכלים- על חצי הכוס המלאה או על שום דבר.